EN/עב
מול תא הזכוכית
משפט אייכמן נפתח ב-11 באפריל 1961, בבניין בית העם בירושלים. הנאשם, אדולף בן קרל אייכמן, הואשם בפשעים נגד היהודים, הצוענים ואחרים בשנות שלטון הנאצים בגרמניה ובשטחים הכבושים. הוא הועמד לדין על-פי חוק מיוחד שנחקק לעניין זה – החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950 – והמשפט נתפס מתחילתו כמאורע היסטורי רב-חשיבות. בהצהרה דרמטית בכנסת הודיע ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, על לכידתו של אייכמן בידי שירותי הביטחון הישראליים בארגנטינה, אליה נמלט בתום המלחמה. הוא נחטף והובא במטוס מיוחד לישראל ב-22 במאי 1960, כדי להעמידו למשפט בירושלים. הרכב שופטים מיוחד שכלל את שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי והשופטים המחוזיים בנימין הלוי ויצחק רוה, ישב על במה מוגבהת, אל מול אולם גדוש נציגי תקשורת עולמית וקהל ישראלי סקרן, אשר כלל ניצולי שואה לצדם של בני היישוב. את התביעה ייצג גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, ומטעם הנאשם הופיע סנגור גרמני, ד"ר סרבטיוס. אייכמן עצמו הושב בתא מזכוכית משוריינת למען הגנתו האישית, תא זכוכית אשר לימים הפך לסמלו של המשפט.
מתוך: ליאורה בילסקי, משפט אייכמן, שישה מיליון קטגורים – מדינת ישראל נגד א' אייכמן,
גלול מטה כדי להציג עוד
הנאשם
אדולף אייכמן נולד בשנת 1906 בגרמניה וגדל באוסטריה, ושם הצטרף ב-1932 למפלגה הנאצית, והתנדב לשורות האס-אס. אוברשטורמבנפיהרר (סגן אלוף) אדולף אייכמן נמנה עם בכירי הגסטאפו – המשטרה החשאית של המשטר הנאצי. בשנת 1938 התמנה לראש המנגנון האחראי על ארגון ההגירה הכפויה, וב-1941 מונה לראש המדור לעניינים יהודיים ולפינוי אוכלוסין בגסטפו – מדור IVB4. אייכמן נחשב מומחה לעניינים יהודיים בכל אגפי האס-אס ואף במשרדי החוץ והתעמולה. הוא הופקד על ארגון ותיאום הגירוש ההמוני של היהודים ועל שילוחם למחנות במסגרת "הפתרון הסופי" – התכנית להשמדתה של יהדות אירופה. בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה וכניעתה של גרמניה הנאצית, הצליח אייכמן להסתתר בגרמניה ובאוסטריה וכך ולהתחמק ממשפטי נירנברג. ב-1950, בעזרת הוותיקן, נמלט לארגנטינה, שם חי עם אשתו וילדיו בעיר הבירה בואנוס איירס, ברח' גריבלדי, תחת שם בדוי – ריקרדו קלמנט. בערב ה-11 במאי 1960 נלכד אייכמן על ידי אנשי המוסד הישראלי והוברח לישראל. ב-23 במאי הוצא נגדו בבית משפט השלום בתל אביב צו המאסר הראשון.
הלכידה
מאז תום מלחמת העולם השניה נעשו מספר נסיונות לעלות על עקבותיו של אדולף אייכמן. הוא מצא מקלט בארגנטינה, וחי עם משפחתו בבואנוס איירס כריקרדו קלמנט., מידע זה נמסר למוסד כבר ב-1957 על ידי פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסה. בשלהי 1959 הצליח "המוסד" הישראלי לאתר את מקום מגוריו ומספר חודשים לאחר מכן, במאי 1960 נחטף אייכמן בידי שלושה מאנשי "המוסד", כשהיה בדרכו ממקום עבודתו לביתו. אדולף איכמן הוברח לישראל במטוס אל על ששב לארץ עם חברי משלחת ישראל שהשתתפו בחגיגות יום העצמאות ה- 150 של ארגנטינה.
ההכנות למשפט
לשכה 06 לצורך הכנת המשפט הוקמה במשטרת ישראל יחידה מיוחדת - "לשכה 06" - בראשות ניצב אברהם זלינגר, עליה הוטל לנהל את החקירה ולאסוף את חומר הראיות למשפט מכל רחבי העולם. מיקומה של הלשכה נקבע במחנה אייר, בית המעצר ביגור, שהיה הכלא השמור ביותר במדינה בעת ההיא. עבודת התחקיר חולקה על פי חתך גיאוגרפי של כל האזורים שהיו תחת הכיבוש הנאצי, אחד-עשר חוקרים, חלקם ניצולי שואה בעצמם, כולם דוברי גרמנית רהוטה, הופקדו כל אחד על אזור אחר ותפקידם היה לאתר ראיות כמו גם למצוא עדים מתאימים, למיין את העדויות ולהכין את העדים הנבחרים לקראת העדות. במהלך תשעה חודשים ערכו אנשי הלשכה תחקיר חסר תקדים בהיקפו. הם ניתחו ועיבדו כ- 400,000 מסמכים מהארץ ומהעולם, תעודות אשר שפכו אור על היקף השואה ועל חלקו של אייכמן בביצועה. ב-21 בפברואר 1961 תמה עבודת לשכה 06. חומר החקירה הועבר לצוות התביעה בראשותו של גדעון האוזנר, שגיבש מתוכו את כתב האישום, הכין את תיק התביעה וקבע את סדר הגשת 1,600 מסמכי התביעה ואת סדר הופעתם של מאה ועשרה עדים על דוכן העדים.
המשפט
היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן משפטו של אדולף אייכמן נפתח ב11 באפריל 1961 בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. אייכמן הועמד לדין על יסוד החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950, המאפשר הטלת עונש מוות. הוא הואשם בביצוע פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה וחברות בארגון עוין. המשפט התקיים באולם בית העם בירושלים. אייכמן ישב בתא נאשמים מיוחד של זכוכית משוריינת, מחשש להתנקשות בחייו. הרכב בית הדין במשפט כלל שלושה שופטים: אב בית הדין היה השופט העליון משה לנדוי, ולצידו ישבו בדין השופטים בנימין הלוי ויצחק רווה. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה היה התובע. התביעה התבססה על עדותם של מאה ועשרה עדים, תשעים ותשעה מתוכם ניצולי שואה וכן על 1600 ראיות. הסנגור הראשי היה ד"ר רוברט סרבציוס, ע"וד מקלן (גרמניה) שייצג בעבר שניים מהנאשמים הבכירים במשפטי נירנברג. בשונה ממשפטי נירנברג בהם הועמדו לדין ראשי השלטון הנאצי, היה משפט אייכמן המשפט הראשון שאשמתו המרכזית של הנאשם בו הייתה השמדתו של העם היהודי. המשפט שהוכן ע''י התביעה הן כמשפט פלילי והן כמשפט היסטורי נועד לפרוש יריעה רחבה של שואת יהדות אירופה, וזכה לסיקור תקשורתי נרחב בארץ ובעולם.
השופטים
משפט אייכמן התנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני הרכב שופטים מיוחד, שבראשו עמד שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, ולצדו ישבו בדין נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים השופט בנימין הלוי ושופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב יצחק רוה. שלושת השופטים היו ילידי גרמניה ועלו ארצה בשנת 1933. שלושתם ידעו גרמנית על בוריה. בפתח המשפט דחו השופטים את ניסיונותיו של הסנגור לערער על סמכות בית הדין לשפוט את אייכמן, בהתבסס על שלוש טענות: יהדותם של השופטים; חקיקה אקס-טריטוריאלית; תחולה רטרואקטיבית; ועבירות שבוצעו מחוץ לשטחה של מדינת ישראל וטרם הקמתה. השופט לנדוי ניהל את המשפט באופן ענייני ותקיף מתוך שמירה על כל כללי המשפט הפלילי. הוא אסר על התפרצויות רגש וכיוון את העדים למתן עדויות עניינית בלבד. הוא מיקד את צוות התביעה להתייחס אך ורק לסעיפי האישום, והפסיק את ישיבות בית המשפט כאשר סף ההתרגשות שיבש את מהלכן התקין. עדויות ניצולי השואה נחקקו בזיכרון הקולקטיבי, כליבו של משפט אייכמן. פסק הדין המנומק של השופטים התבסס על חומר הראיות שהוגש לבית המשפט על ידי התביעה והסנגוריה.
משפטם של העדים
מאה ועשרה עדים
העדויות במשפט אייכמן הושמעו בבית-המשפט בירושלים מה-21 באפריל ועד ה-12 ביוני 1961. מאה ועשרה עדים נקראו לדוכן העדים, מאה ואחד מתוכם היו ניצולי שואה שחוו את התופת על בשרם (שניים העידו בדלתיים סגורות מפאת צנעת הפרט). הם נקראו להעיד לפי סדר אירועים כרונולוגי וגיאוגרפי, בהתאם למקום שבו התרחשו האירועים מיום עליית היטלר לשלטון בגרמניה, דרך הגטאות ובורות המוות והשילוחים, ועד למחנות ההשמדה.
הציבור הישראלי נחשף לראשונה באמצעי התקשורת לסיפוריהם של יהודים מן השורה ולא רק לסיפורי הגבורה של מנהיגי המחתרות. מארג העדויות במשפט עסק בחוויותיהם של כל יהודי אירופה בתקופת השואה והציג תמונה מורכבת של תגובות לאסונם
השיח התקשורתי
ההודעה על לכידתו של אדולף אייכמן והבאתו לארץ הכתה בתדהמה את הציבור בארץ ובעולם. לסיקור התקשורתי בעיתונות, בשידורי הרדיו, וביומני הקולנוע בארץ ולדיווחים היומיומיים ברשתות הטלוויזיה ובעיתונות בחו"ל היה תפקיד מרכזי בהפיכת משפט אייכמן לאירוע עולמי מכונן.
גזר הדין
ב-12 ביוני 1961 הסתיימה מסכת העדויות הארוכה וב-24 ביולי הסתיימה גם חקירתו של הנאשם. חמישה חודשים מאוחר יותר, ביום ב', 11 בדצמבר 1961, נתן בית המשפט המחוזי בירושלים את פסק הדין. אייכמן הורשע בכל חמישה-עשר סעיפי האישום שהואשם בהם, הכוללים פשעים נגד העם היהודי והאנושות. ביום ג', 13 בדצמבר, נשמעו בפני בית המשפט טענות התביעה וההגנה לקראת מתן גזר הדין. התובע הראשי גדעון האוזנר ביקש מבית המשפט לגזור על אייכמן עונש מוות. עורכי הדין של הנאשם הודיעו על כוונתו לערער על פסק הדין. ביום 15 בדצמבר, בשעה 9:17, בישיבה קצרה שארכה 13 דקות, גזר בית הדין המיוחד בירושלים את דינו של אדולף אייכמן למוות בתלייה. אייכמן ערער על פסק הדין בפני בית המשפט העליון, בהרכב אשר מנה חמישה שופטים בראשות השופט יצחק אולשן. ערעורו נדחה וכך גם בקשת החנינה שהגיש לנשיא המדינה יצחק בן צבי. גזר הדין הוצא לפועל בליל ה-1 ביוני 1962; אייכמן הוצא להורג בתלייה, גופתו נשרפה ואפרה פוזר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.